מכת חושך בכניסה למינהרה

כניסה למינהרה יוצרת "מכת חושך" לנהג הנכנס.

בחוץ הנהג נסע באור יום עם המאפיינים של ראיית יום, ובבת אחת הוא עבר לנהיגת לילה.

אף אם המינהרה מוארת היטב, בשניות הראשונות לאחר הכניסה למינהרה הנהג לא יראה דבר. חשכה מוחלטת. רק כעבור מספר שניות הנהג יבחין שהוא נוסע במינהרה מוארת עם פנסי תאורה על התיקרה ואולי גם על הקירות בצדדים.

העין האנושית התפתחה במשך מיליוני שנים בהתאמה לטבע. לאחר שהשמש שוקעת, לאט לאט, בהדרגה, נהיה יותר ויותר חשוך.

כדי לעבור מראיית יום לראיית לילה העיניים מתאימות את עצמן, וזה תהליך האורך מספר שניות ואף זמן ארוך יותר, תלוי בבריאות העיניים ואיכות הראיה.

כשעוצמת התאורה פוחתת, קשתיות העיניים מתרחבות ופתחי האישונים גדלים, כדי לאפשר ליותר קרני אור להיכנס לעין. כשמחשיך, ותאי הראיה של היום אינם מצליחים לראות, מתחילים לפעול תאי הראיה של הלילה. זהו כאמור תהליך שאורך זמן.

תאי הראיה של הלילה הם תאים שמאוד רגישים לעוצמת האור, ואינם פעילים בשעות היום.

תאי ראיית הלילה אינם מבחינים בצבעים אלא רק בדרגות שונות של כיהות של הצבע האפור.

תאי הראיה של היום אחראים על חדות הראיה בתנאי תאורה טובים ועל ההבחנה בצבעים.

בתנאי תאורת לילה משופרת, משתתפים גם התאים לראיית יום לצורך ההבחנה בצבעים.

כדי למנוע את התופעה של נסיעה "על עיוור" בחשכה מוחלטת במשך מספר שניות, המעבר מהאור לחושך בכניסה למינהרה צריך להיות הדרגתי.

כשמתקרבים למינהרה יש להאט את מהירות הנסיעה.

הבינוי בכניסה למינהרה צריך להתחיל לפחות 100 מ' לפני התחלת המינהרה עצמה, עם מסדרון בנוי מקירות עם פתחים בתיקרה, פתחים ההולכים ומצטמצמים בהדרגה עד שמתחילה המינהרה עצמה.

2. היציאה ממנהרה

המעבר מראיית לילה לראיית יום הוא קל יותר, ואין צורך בזמן התרגלות, אלא אם פוגשים באור מסנוור.

למשל, מצב בו ביציאה מהמנהרה הנהג יעבור בבת אחת מנסיעה בחשיכה, אל נסיעה מול שמש זורחת או שמש שוקעת, בפתח המנהרה.

פתחי יציאה ממינהרות, שכיווניהם: מערב או מזרח, מחייבים תכנון מוקפד המתייחס גם לתיווי האופקי וגם לתיווי האנכי, כדי למנוע סינוור פיתאומי וצורך דחוף במשקפי שמש.